<h1>ספר החינוך מצוה רט"ז</h1>
<h2>דף טז:</h2>
להניח פיאה מן התבואה, שנאמר [ויקרא י"ט] לעני ולגר תעזוב אותם אחר שזכר לא תכלה פאת שדך. ופירוש גר זה גר צדק, וכן כל גר האמור במתנות עניים, שהרי כתוב במעשר עני [דברים כ"ו] לגר ליתום ולאלמנה, וזה ודאי גר צדק הוא מן הסתם שעדיו בצדו, והוא הדין לכל מתנות עניים. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה [גיטין נ"ט ע"א] שאין מונעין אותן מעניי גוים מפני דרכי שלום. וענין הפיאה הוא שיניח האדם בעת שיקצור תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה, ואין לשיור זה שיעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שיעור בדבר והוא חלק אחד מששים. משרשי המצוה כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרים בכל מדה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים תראה בנפשו שובע רצון ורוח נכון למבורך, וכי השם השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין, והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונפש רעה, וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [סוטה ח' ע"ב] במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וזה הענין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות.
מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין קל"ז ע"א] שאחד הקוצר או התולש חייב בפיאה ואף על פי שכתוב קוצר לאו דוקא, ואם עבר וקצר הכל נותן מעט מן הקצור לעניים. ומה שאמרו זכרונם לברכה [שם קל"א ע"א] שאין במתנות עניים אלו טובת הנאה לבעלים אלא הם נוטלין אותן בעל כרחן. ודין מאימתי כל אדם מותרין בהם, ומה שאמרו זכרונם לברכה [שם קל"ד ע"ב] שאם אין עניים שיטלו הפאה שמותר לבעל השדה ליטלה, שנאמר [ויקרא י"ט] לעני ולגר ודרשו זכרונם לברכה ולא לעורבים ולעטלפים. וכלל זה נתנו זכרונם לברכה בחיוב הפיאה בין בפיאה של תבואה או של אילן, כל אוכל שגידולו מן הארץ ונשמר ונלקט כולו כאחד ומכניסין אותו לקיום כגון התבואה והקיטנית והחרובין והאגוזים ושקדים וענבים וזתים ותמרים וכל כיוצא באלו שיש בהן חמש דרכים אלו שאמרנו חייב בפיאה, אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל, וכן כמהין ופטריות פטורין לפי שאינו נשמר, וכן תאנים אינם חייבין לפי שאין לקיטתן כאחד, וכן הירק פטור לפי שאין מכניסין אותו לקיום. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה [ירושלמי פאה פ"ד ה"ד] שאין חיוב הפיאה אלא לאחר שהביאו הפירות שליש, ושאין מניחין הפאה אלא בסוף השדה כדי שידעו העניים מקומה, ודין האחין שחלקו השדה מה דינן בפאה, וכן השותפין שחלקו, ודין המוכר מקומות משדהו לאנשים, ודין עני אחד אומר לחלק הפיאה ביניהם וחביריו אומרים לבוז ששומעין לאחד, ואפילו כנגד כמה, לפי שהוא אומר כהלכה, ודין באי זה עונות ביום מחלקין הפיאה, ודין עני שנטל מקצת פיאה וזרק על השאר או שפירס טליתו עליה, ודין עניים העומדים על הפיאה שאם בא עני ונטלה זכה בה לפי שאין עני זוכה בלקט שכחה ופיאה ולא כל אדם בסלע של מציאה עד שיגיע לידו, וכן מה שאמרו זכרונם לברכה [פאה פ"א מ"ב] שאדם חייב להוסיף בפאה לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע, ויתר רובי פרטיה במסכתא הבנוייה על זה והיא מסכת פיאה. ונוהגת מן התורה בזכרים ונקבות בין בישראל בין בכהן ולוי ובארץ ישראל דוקא, ובזמן שישראל שם בתרומה ובמעשרות כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה [תרומות פ"א הכ"ו] שאמר כי תרומה ומעשרות אינן נוהגין אלא בארץ ובזמן שישראל שם דוקא, וכמו שנכתוב בעזרת השם בסדר שופטים עשה ו', ומדרבנן נוהגת אפילו בחוצה לארץ. וכתב הוא זכרונו לברכה [מתנות עניים פ"א הי"ד] שיראה לו דהוא הדין לשאר מתנות עניים שהן כולן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים. ועובר עליה ולא הניח פיאה בארץ בזמן שהיא ביישובה ביטל עשה זה וחייב לתת מן הפירות שיעור הפיאה לעניים, ואם אבדו או נשרפו כל הפירות קודם שיתן מהם כלום לעניים לוקה משום לאו דלא תכלה פאת שדך, מכיון שאין בידו עוד לתקן הלאו, אבל כל זמן שיש בידו מן הפירות נותן מהן ופטור בכך, לפי שהלאו הזה נתק לעשה, וכן לאו דלקט, כמו שהתבאר בפיאה ובמכות [ט"ו ע"ב].
